כעבור שבוע, חוזר יאיר עם רגשות מעורבים.
"איך היה? דיברת עוד קצת במשך השבוע אל יאיר הקטן?"
-"דיברתי דיברתי. הוא אפילו שיתף פעולה קצת".
"נו?"
– "נו, אבל אתה שוכח שבאתי אליך בגלל שאני רוצה להתחיל לשמוע שידוכים, ומרגיש לא ראוי לחיות עם עוד מישהו לצדי, כי אני בוודאי אתפרק עליו ואפרק אותו, נכון?"
נכון, אני לא שוכח את המטרה.
– "אז זהו, שהיום אני עוד יותר בטוח שאין מה לעשות, אני לא מוכן לאמלל אף אחת, ולא לאמלל גם שורה של ילדים שתבוא בעקבות הנישואין שלי איתה".
שוב אתה מרגיש שאתה עלול לאמלל ולהציק לאחרים?
– "אני לא מרגיש. אני עושה. אני באמת יורד על אחרים, באמת לא נעים בחברתי!"
מוזר, כשאני יושב עם יאיר, אני כל כך לא יכול להדביק עליו את התארים שהוא משייך לעצמו, הוא כל כך רגיש, חכם, נבון ונעים שיחה.
אני יודע, שהקשרים שלי עם האנשים שבאים אליי, משמשים לא רק לשינויי מחשבות, אלא לא פחות מכך גם כסימולציה על אופיים האמתי.
אדם עצבני יכול להציג בקליניקה מקסימום שלש פעמים את עצמו כאיש רגוע.
אדם סבלן יכול להציג את עצמו קצר רוח עד פעמיים, ואדם דוקרני וציני – מציג את עצמו, בלי לשים לב, מיד בעשר דקות הראשונות כפי שהוא.
יאיר בהחלט לא אחד שנהנה להציק לאחרים, והוא רחוק מאוד מלהיות אחד שמשליט את הדעה שלו על האחר.
ובכל זאת, הוא טוען שהוא לא מרגיש שהוא כזה, אלא שהוא באמת כזה.
אני חייב שוב לרדת אתו לשורש, ולהראות לו את הניצנים. להראות לו את המציאות האמתית ביחס לחוויה.
איך אני עושה את זה?
אם אתחיל להתווכח אתו ולומר לו, תראה "אתה ממש נעים שיחה" – הוא יהדוף את דבריי, מהר מאוד יראה אותי כשקרן שמנסה לשכנע אותו שהוא בסדר בגלל שזה משתלם לי…
אני חייב לבחור בתרגילים, שמפרידים את המציאות מהחוויה עד שהוא יראה מעצמו שזו לא המציאות.
ריבונו של עולם תיכנס לחדר, אני לא מסתדר בלעדיך!!!
*
"יאיר אני שומע את מה שאתה אומר, ואני חושב שאתה באמת צריך ללמוד תקשורת נכונה עם אנשים.
והחידוש שלי הוא שאתה יכול, בגלל שיש לך את הכישורים המתאימים לזה. אמנם החיים גרמו לך להתנתק מאנשים ולברוח מהם, לא להאמין שהם רוצים לשמוע את דעתך ואת הרעיון שבך, אבל אתה בהחלט יכול לשנות כיוון."
– "וואלה, אתה באמת חושב שיש לי בעיה תקשורתית? זה מה שאני אומר לך כל הזמן"!
נכון, ורק עכשיו שמתי לב אליה.
– "חשבתי שאתה מהיר קליטה"…
"מה זה משנה, העיקר שקלטתי סוף סוף.
עכשיו בבקשה יאיר, תתבונן קצת בגוף שלך, ותאמר לי היכן נמצאת הבעיה התקשורתית הזו?"
– "בפה כמובן".
איפה בפה? בשפתיים, בשיניים, בגרון?"
– "בשיניים!"
"איך נראית הבעיה הזו?"
– "כמו חתיכת גומי שחור שממלאת את חלל הפה, ותוקעת את השיניים, לא נותנת תנועה נכונה לפה."
"הגומי הזה רך או קשה?"
– "קשה. הוא אפילו קצת משופשף, פוצע לי את החך ואת הלחיים מבפנים".
"אהה. ומה אתה מרגיש לגבי הגומי השחור הקשה הזה?"
– "שבא לי לנשוך אותו. בא לי להכאיב לו ואפילו לפצוע ולקרוע אותו!"
"ומה אתה מרגיש לגביו?"
– "שנאה, אני שונא אותו".
"הבנתי. תרגיש את השנאה. תשנא עד כמה שאתה יכול לשנוא."
– "אני שונא. שונא אותו מאוד. הוא תוקע לי את כל החיים. הוא עושה לי ייסורי מצפון איומים, יימח שמו, היום יימח שמו!"
וואהו, הוא כבר התחיל לדבר עליו בלשון נסתר…
תעזור לי הלאה, אלקים אדירים!!!
