לא להשמיד את הרע, רק לתקן אותו… | מרדכי שטראוס

שיתוף במייל
שיתוף בווטסאפ
הדפסה

"יאיר, אתה מוכן להסתכל לרגע על הפה שמתוח מסביב הגומי השחור והקשוח?"

יאיר מהנהן.

"מה אתה רואה?"

– "שפתיים אדומות, מתוחות ללא תנועה."

"איך הן נראות לך? שמחות עצובות?"

– "חנוקות לגמרי. הן לא יכולות לחשוב כלום חוץ ממחשבות של הישרדות. איך הן שורדות עוד רגע ועוד רגע בבית כלא התקוע הזה של הגומי השחור. הוא לא נותן להם לחיות!"

"ומה אתה מרגיש כשאתה רואה אותם?"

טיפות מלוחות זולגות במורד לחייו, נוטפות על סנטרו. הוא לא מצליח לדבר. הוא מייבב חרישית.

לאחר שתי דקות, הוא מצליח לענות.

– "אני מרגיש כאב מפלח. כואב לי כל כך עליהם. הן ממש נהדרות, יפות, רוצות טוב, אבל כל כך תקועות".

"תהפוך בדמיון שלך להיות השפתיים האלו, המתוחות. התקועות. הכלואות. תרגיש כמה הן מיוסרות, תרגיש את הרצון הטוב שבהם, ואת התשוקה הבוערת שלהם להשתחרר.

ותסתכל מהעיניים שלהם נוכח הגומי השחור.

מה אתה אומר לגומי?"

– "אני אומר לו את כל האמת, אני אומר לך גומי שחור ומגעיל, אתה מציאות הכי איומה בעולם, ושאתה משתלט על מישהו אתה מצמית אותו. אתה יכול לקחת אדם חייכני וחיוני, ולהרוג אותו. פשוט להוציא לו כל המוטיבציה מהחיים."

"ומה אתה שומע שהגומי עונה לך?"

 

 

– "הוא מצטדק. הוא אומר שגם הוא נהיה בגלל כורח המציאות. גם הוא היה מעדיף להיות מישהו מאפשר שנעים בסביבתו."

"אתה עדיין כועס עליו?"

– "כן! אני עדיין כועס מאוד עליו, שהוא מתעלק עליי, שהוא לא נותן לי לחיות כמו שאני אוהב ורוצה. אם יש לו את הבעיות שלו, אז בבקשה שילך לטיפול הולם… שיעזוב אותי לנפשי!"

"אני שומע. אתה יכול לומר לו את זה?"

יאיר מרצין פנים. הוא ממש הולך להגיד את נאום מלחמת חייו:

– "תשמע גומי שחור או איך שלא קוראים לך, אתה רואה שאני בסדר, שאני רוצה טוב. שאני רוצה לפטפט בחופשיות, שאני רוצה לספר לחבר קרוב מה שאני אוהב. שאני רוצה להינשא לבת ישראל כשרה, שיהיה לה כיף לצחוק מההומור שלי.

אתה רואה, כמה אני אפילו מצליח, כשאני מנסה, להתגבר עליך ולשוחח אפילו כשאתה תקוע שם ותוקע אותי יחד אתך. אז למה שלא תשתחרר משם, ואני מבטיח לך שאני לא אוותר עליך. אני אאמץ אותך אליי. גם כשאבנה את ביתי בשעה טובה, אני אכין לך חדר מיוחד, יהיו לך שם ספרים ומשחקים שאתה אוהב, בוא נהיה חברים בא לא נהיה אויבים כל כך גדולים."

אני בהלם, לאיזה כיוונים יאיר נוסע… ממשיך להקשיב בדומיה.

הוא פותח לאט את העיניים. והוא מחייך. מוחה את שיירי דמעותיו.

*

לאחר כמה דקות של קריאת נתונים מחדש – אני שואל אותו מה הוא חושב על מה שהוא ראה. הוא מעדיף שאני אסכם לו. הוא מוצף ברגשות.

אני מנסה לחזור על הדברים ולהשחיל רק כמה מילות חיזוק. אני לא רוצה לערב את הרגשות שלי בכל הסיפור המותח הזה…

וכך סיכמתי לו:

"ראינו שיש את יאיר ויש את השפתיים שלו, שהן יפות ורוצות טוב, והן ממש מאמינות שיש מישהי בעולם, שיכולה ממש לצמוח בקרבתן. ויאיר יכול לגמרי להינשא לה ולחיות חיים מאושרים.

ויש את הגומי השחור, שתקוע עמוק בפנים, אבל הוא תקוע שם רק בגלל אין לו את הכבוד המתאים, את ההתחשבות המינימאלית ואת הפרופורציות הזעירות שהוא מתאים להן.

פעם נלחמים בו בגומי עד חורמה. ופעם נותנים לו כזה מקום, כאילו הוא כל הישות כולה…

וראינו שיש בהחלט הבדל בין יאיר לבין הגומי השחור שהוא ה"בעיה התקשורתית".

עכשיו יאיר, בוא נדבר שנייה על הנמשל, יש לך בעיה תקשורתית באמת?

יאיר צוחק צחוק מתגלגל.

גומי שחור נמס מבין שיניו, ונשפך על הרצפה.

לא נורא, אקום מיד לנקות אותו. כעת צריך רק לראות אותו ולחמול עליו.

שיתוף כתבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות

הרשמה לניוזלטר שלנו

לקבלת המגזין החודשי של הסרגל ישירות למייל והצטרפות לעדכונים והטבות:

דילוג לתוכן