מורה אוטיסט, איך? | יוסי פרנצוס

שיתוף במייל
שיתוף בווטסאפ
הדפסה

כתלמיד היה לי מאוד קשה.

להזכירכם, אני אוטיסט שאובחן בגיל 38.

היה לי קשה לשבת בכיתה, להיות בשקט, לא לזוז, לא להתפרץ, לקבל סמכות של מורים וגם להתמודד עם הרעש וההצפה החושית בכיתה.

מחברות מלאות בציורים

אמא שלי ז"ל הייתה אומרת שב – 12  שנים של בית ספר, לא הצלחתי למלא מחברת אחת בתוכן לימודי.

ציורים? כל הזמן.

כל שבועיים הייתי צריך מחברת חדשה כי הן היו מלאות בציורים.

כתיבת סיפורים? גם.

הייתי כותב סיפורים במהלך השיעור ואז מעביר אותם בבית לדפים יפים יותר וגם מצייר, ובסוף גם עושה כריכה ובונה לי ספרים משלי.

ילד עם פוטנציאל  שלא משתף פעולה

המשמעות היא שעד היום שבו סיימתי את בית הספר, תמיד קיבלתי צעקות.

"יוסי, שב!"

"יוסי, שתוק!"

"יוסי, נסה להתרכז בשיעור!"

ככה היה כמעט כל שיעור.

 

 

התחושה שהסביבה נתנה לי הייתה תחושה של חוסר מסוגלות, אכזבה ופחד שלא ייצא ממני שום דבר. הרגשתי כמו נטל.

באותה תקופה עוד לא ידעתי שאני אוטיסט, אז ההסבר היה "הוא ילד עם פוטנציאל אבל הוא מתבזבז ולא רוצה לשתף פעולה. הוא עצלן".

 

תנאים נכונים להצלחה שלי

אבל כל מה שהם אמרו התנגש עם התפיסה העצמית שלי, ועם היכולות שלי.

הרי אם המורה הייתה שואלת אותי שאלה תוך שאני גוזר ניירות בשיעור ולכאורה לא מקשיב לה, היא הייתה מקבלת תשובה נכונה וברורה, כי לעשות משהו אחר כן עוזר לי להתרכז.

זה לא שלא יכולתי, אלא שלא היו לי התנאים הנכונים.

 

ממוצע 51 לממוצע 98

כשסיימתי את התיכון בחו"ל עם ממוצע 51, התקבלתי ללימודים של הנדסה אזרחית באוניברסיטה טובה, על בסיס בחינה אישית ולא על בסיס הציונים שלי.

למדתי שם שנה וסיימתי עם ממוצע 98.

למה? כנראה כי התנאים התאימו לי יותר.

האחריות להיות שם הייתה שלי, אני קבעתי את הזמנים שלי ואני רציתי להיות שם.

אחר כך חזרתי לארץ בגיל 19 והלכתי שוב ללמוד, אבל הפעם סוציולוגיה.

גם פה הוצאתי ציונים מעולים, אז התקבלתי גם לתואר שני.

אחרי כמה שנים גם עשיתי תעודת הוראה.

במצטבר אפשר להגיד שיש לי 22 שנות לימוד, וזו סביבה שאני מרגיש בה בנוח.

 

זה בניגוד לבית הספר, ששם הכריחו אותי לשבת בשקט, צעקו עלי ויצרו לי טראומות שעד היום רודפות אותי.

אני הולך ללמוד הוראה

בגלל זה החלטתי בגיל 34 ללכת ללמוד הוראה, כדי שמה שקרה לי לא יקרה לעוד ילדים (להזכירכם, לא ידעתי עדיין שאני אוטיסט, אלא רק שיש הרבה ילדים כמוני).

 

אז למדתי, סיימתי והתחלתי ללמד בבית ספר יסודי.

זו הייתה חוויה קשה אבל מספקת.

פתאום אני זה שמול הכיתה.

פתאום זה אני שצריך להתעסק עם משמעת מול הילדים.

פתאום אני זה שצריך לשלוח ילדים למנהל כי הם לא עושים את מה שאני מבקש.

 

אבל זה גם הרגע שבו אני מבין שהבעיה היא לא הילדים, אלא המערכת.

הבעיה היא אף פעם לא הילד.

 

יש ביטוי בקרב אנשים חינוך שאומר "אין ילד רע, יש רק ילד שרע לו".

 

וזה נכון.

אם ילד מייצר מצבים לא נעימים, מפריע בשיעור, מסיח את דעתם של תלמידים אחרים ומתעסק עם דברים אחרים, רוב הסיכויים שהבעיה לא אצלו.

סביר להניח שהוא בסביבה שלא מותאמת לו חושית, לא מותאמת מבחינת תכנים, מבחינת רמה אינטלקטואלית, או לא מספקת את הצרכים הכי בסיסיים שלו.

 

הסביבה יכולה להיות הבית, בית הספר, הסביבה החברתית או כל דבר אחר.

 

ואני לא מדבר פה רק על ילדים אוטיסטים, אלא על כל ילד, ואפילו מבוגרים עם התנהגות שקצת חורגת מהנורמה.

 

כמישהו שלא אוהב שאומרים לו מה לעשות אלא שנותנים לו חופש בחירה, אני מכבד גם את הרצונות של אחרים בהקשר הזה.

העובדה שאני אוטיסט (גם אם לא ידעתי את זה באותו רגע) עזרה לי לפתח הבנה ואמפתיה כלפי אנשים שמתקשים בסביבה לא מותאמת.

 

אז כשראיתי ילד שקם באמצע השיעור כי הוא חייב לקפוץ במקום כמה פעמים, הבהרתי שאין לי בעיה, כל עוד הוא לא מפריע לאחרים.

זאת אומרת שהוא יכול לקום, ללכת לחלק האחורי של הכיתה ולעשות את מה שהוא צריך.

 

ילד אחד צריך לקפוץ, וילד אחר צריך לשחק עם בורג ואום שהוא הביא מהבית, ולסובב אותם בלי הרף עד שהוא נרגע.

זה נכון לכיתות תקשורת, חינוך מיוחד, וגם לכיתות רגילות לחלוטין, שבהן אין אף ילד שחורג מהנורמות.

ילדים (ומבוגרים) צריכים לפעמים לעשות כל מיני דברים כדי להירגע ולהגיע לוויסות עצמי.

 

התלמידים שלי העריכו את זה מאוד.

הם אהבו להיות בשיעורים שלי בגלל שהם הרגישו שאני רואה אותם.

והם למדו טוב.

כל התלמידים שהיו עם הציונים הכי נמוכים, פתאום התחילו להשתפר בכל המקצועות, לא רק אצלי, כי הם פתאום הרגישו שהם יכולים.

טיפחתי בהם את התחושה (הנכונה) שהם לא פגומים, ושהם מסוגלים לעמוד במשימות, גם אם הסביבה אומרת להם שלא.

 

במבחנים נתתי להם כמה הזדמנויות.

קיבלת ציון נמוך? תעשה את זה שוב ותלמד.

הרי מבחן לא משקף מה שמישהו יודע, אלא רק את היכולת שלו לענות על שאלות ספציפיות ביום ספציפי.

אז אולי כואבת לו הבטן?

אולי אימא שלו צעקה עליו בבוקר?

אולי קרה משהו מערער שלא מאפשר לו להתרכז?

מבחינתי, זה לא אומר שהוא בהכרח לא יודע, אלא שהוא לא יכול לענות על זה כרגע.

ברור שיש סיכוי גבוה שהוא לא יודע, אבל לא מובן לי למה לגרום למצב של לחץ עם תאריך מסוים כדי שהילד יידע משהו באותו רגע.

מה הנזק שיכול לקרות אם הוא ילמד את זה עוד יומיים, שבועיים או שנה?

 

דברים ש"לא אמורים לקרות"

בכמה מקרים נכנסו אלי לכיתה הממונים עלי, ולא הבינו למה יש ילד שמתהלך לו במעגלים בחלק האחורי של הכיתה. או למה יש ילד שגוזר עם מספריים בזמן שהוא מקשיב לי, או למה קורים כל מני דברים ש"לא אמורים לקרות".

 

הכל מגיע לעניין של ניהול הכיתה שלי.

יש תבנית של ניהול כיתה שנכון למערכת, וכל מה שלא מתאים שם נחשב ללא תקין.

זה מאוד מזכיר הרבה דברים בהתנהלות שלי, שאני מוצא צורה יותר טובה ונעימה לעשות מטלות שנחשבות ללא נעימות, ואז מישהו שלא חשב על זה מספיק לעומק נותן ביקורת לא עניינית.

זה מאוד נפוץ בקרב אוטיסטים, בגלל צורת מחשבה קצת שונה.

זה לא שאנחנו טועים, אלא פשוט שמי שלא אוטיסט לא יכול להבין את מה שאנחנו עושים.

 

בסופו של דבר היו לי הרבה היתקלויות עם הרכז שמעלי, והחלטתי לא להמשיך בהוראה בבית הספר, אלא רק כמורה פרטי, וללכת לכיוונים אחרים.

 

האם אוטיסט יכול להיות מורה?

אבל השאלה המקורית הייתה "האם אוטיסט יכול להיות מורה?"

התשובה היא כן, ומורה ממש טוב.

אחד על אחד אני יכול ללמד כמעט כל אחד כל דבר, כי יש לי תחושת אמפתיה טובה ואני יכול לחשוב במקביל בכמה צורות ולתת הסברים שונים להרבה דברים.

הבעיה היא בניהול הכיתה שלי, שהוא טוב, אבל המערכת לא אוהבת אותו.

 

אני אוהב ללמד, אני אוהב ללמוד ואני אוהב לעזור לילדים.

מה שאני פחות אוהב זה להתעסק עם משמעת ולפגוע להם בחוויה של הלימודים.

 

 

שיתוף כתבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות אחרונות

הרשמה לניוזלטר שלנו

לקבלת המגזין החודשי של הסרגל ישירות למייל והצטרפות לעדכונים והטבות:

דילוג לתוכן