אחד הדברים שהכי קשים לי כאוטיסט הוא להשמיע את הקול שלי ולהגן על עצמי במצבים שבהם מישהו לא מסכים עם הפעולות שלי, מטיל דופי ביושרה שלי או לא מבין אותי.
בגלל שהסביבה שלי לא תמיד מבינה אותי, ואני מתקשר בצורה קצת שונה, הרבה ממה שאני מסביר בצורה הגיונית לחלוטין נשמע להם כמו תירוצים ולא כמו הסבר.
כשמישהו שואל אותי "למה עשית את זה?", התשובה שלי היא פשוט האמת.
הבעיה היא שרוב האנשים לא רוצים לשמוע את האמת.
התשובה היא אף פעם לא האמת!
התשובה לשאלה "למה אתה מאחר" היא אף פעם לא האמת,
כי למדתי שכשאני אומר את האמת, אנשים מתעצבנים.
תשובות כמו "לקח לי יותר מדי זמן להתארגן בבוקר", או "לילד שלי הייתה התעוררות קשה אז העדפתי לאחר על פני לצעוק עליו שיזדרז", או אפילו "תכננתי את הזמנים שלי לא נכון ולא לקחתי בחשבון משהו שלקח חצי שעה יותר", הן תשובות פסולות, כי האדם השני רואה בזה חוסר כבוד.
במקום, הם רוצים שקרים.
"הייתה משאית זבל שתקעה את כל הרחוב" היא תשובה שקרית, אבל הם בסדר עם זה.
למה כל הסבר שאני נותן נשמע לך כמו תירוץ?
כשהייתי מורה, לקראת ההחלטה הסופית לעזוב היה לי עימות עם האחראי עלי, ושאלתי כמעט בבכי "למה כל הסבר שאני נותן נשמע לך כמו תירוץ?"
זה עזר להחלטה שלי לעזוב, כי הבנתי שלא רואים אותי ולא מקשיבים לי.
בעבר היו לי עבודות שבהן קיבלתי יחס עוין עד לרמה שנכנסתי לדיכאון והפכתי לחצי אדם.
הקול שלי נחלש, אנשים הבינו פחות את מה שאני אומר כשדיברתי, שפת הגוף שלי השתנתה ולקחתי פחות מרחב כי הלכתי כפוף וכנוע.
כל פעם ששאלתי דברים בסיסיים מאוד, הייתי מקבל צעקות. לא דיבור שהוא פחות נעים, אלא צעקות של ממש.
היו לי גם עבודות אחרות שבהן התייחסו אלי כמו שצריך, והרגשתי מצוין כי הרגשתי שמעריכים אותי.
.
אז כבר מההתחלה אני חי עם זה שקשה לי לתקשר עם רוב האנשים, ואני חייב לחשוב טוב מאוד לפני שאני פותח את הפה, כי כל מה שאגיד ישמש כנגדי או יובן לא נכון.
זו הסיבה העיקרית שקשה לי בעבודות חדשות.
העבודה הנוכחית שלי
את העבודה הנוכחית התחלתי לפני חודש.
בניגוד לרוב העבודות שהיו לי עד היום, זו עבודה מהבית.
אני עושה את העבודה מאחורי הקלעים של חברות הייטק.
כיום אני עוסק בכתיבת מדריכים להרכבה ותחזוקת מכונות, סידור מסמכים, קצת עיצוב גראפי ועוד דברים בסגנון.
יש פה שני אתגרים.
הראשון הוא ללמוד תוכנות חדשות, שזה לא אתגר ממש רציני כי יש לי ראש מאוד מתאים לזה.
אבל האתגר השני הוא משמעותי יותר, והוא לתקשר את הצרכים שלי, ובו זמנית לקבל את כל המידע שאני צריך מהאחרים.
אחד הדברים הראשונים שצריך לדעת לגבי עבודה איתי היא שאני שואל המון שאלות.
זה תמיד היה ככה אבל כיום, אחרי האבחון שלי, הבנתי שזו צורת מחשבה שיש בה הרבה חוזקות, אז אני לא מסתיר את זה ומתבייש, אלא אומר את זה באופן גלוי.
מהרגע שאני מציג את עצמי אני אומר "אתם צריכים לדעת שאני שואל הרבה שאלות. חלקן יישמעו לכם דומות מאוד אחת לשנייה אבל אני צריך לשאול כדי להבין את הפרטים. בסוף, כשהכול ברור, אני עושה עבודה מושלמת".
זה מאפיין עיקרי אצלי, אבל זה לא תמיד היה ככה.
פעם הייתי מתבייש בזה.
חשבתי שכולם מבינים הכל כי אף אחד לא שואל שאלות כמוני.
כיום ברור לי כי בניגוד לרוב האנשים, שמסוגלים להתמודד עם חוסר וודאות, אני לא יכול ולא צריך לספוג את זה.
אני לא יכול להישאר עם משימה ולא לדעת עליה כלום, ואז לנסות לאלתר משהו.
הרי ברור שאני לא יודע, כי זה לא משהו שהתמודדתי אתו בעבר.
גם אם עשיתי משהו דומה, פה עושים דברים בצורה שונה, כמו בכל מקום עבודה חדש.
אז בעל כורחי למדתי להציג מההתחלה את ה"מוזרות" שלי כמאפיין של רצון להבין לעומק, ולא של אדם שלא יודע שום דבר.
זה דורש ממני גם להשלים עם העובדה שאני לא יודע הכל, וגם נותן לי קצת זמן חסד ללמוד ולהשתפר לפני שאחרים מאבדים את הסבלנות.
בעבודה הנוכחית אני עובד בעיקר מול חמישה אנשים.
בראיון העבודה מול בעל החברה הצגתי את עצמי כאוטיסט והייתי גלוי לחלוטין לגבי היכולות והקשיים שלי.
מול שאר הצוות אני לא מציג את עצמי כאוטיסט, כי אני לא יודע מול אילו אנשים אני מתמודד ומה הם מבינים, ולא רוצה ליצור קשיים במקום שאין צורך.
אני פשוט נותן למקצועיות שלי לדבר במקומי.
להם הצגתי את עצמי פשוט כמישהו חדש.
ככל שראיתי שמתחילות השאלות, הבהרתי לכל אחד בנפרד שאני שואל שאלות, וגם ביקשתי שאם רוצים לתת לי הוראות מורכבות, שישלחו אותן כתובות ולא סתם בשיחה טלפונית.
השבוע היו לי שתי שיחות משמעותיות עם עמיתים לעבודה, שבהן ביקשתי עזרה וגם שיתפתי קצת את מה אני מרגיש מבחינת חוסר וודאות.
זה גרם להם גם להיפתח ולספר לי שכשהם התחילו הם היו באותו מצב, אבל לפי איך שהתנהלתי עד עכשיו, נראה שאני מסתדר.
האתגר הכי גדול שאתו אני מתמודד בעבודה הוא איך לתקשר את הצרכים שלי ולהסביר את הפעולות שלי לאחרים, בלי שיאשימו אותי בטרחנות או בחוסר הבנה, כי אני שואל את אותם דברים הרבה פעמים.
כיום נראה לי שאני בסדר, ונחתתי במקום טוב ומתאים.
אני לא צריך להציג את עצמי כאוטיסט, אבל אני לא מתבייש בזה.
אם ישאלו, אני אענה.
זה לא האוטיזם שמגדיר את העבודה שלי, אלא היכולות שלי.
חלקן באות בגלל האוטיזם, וחלקן למרות האוטיזם.
