היום אני רוצה לחלוק את החוויות שלנו עם ילד בגן תקשורת.
זה לא מייצג את החוויה של כולם וזה מקרה די חריג, אבל אני עדיין חושב שראוי לחלוק אותו.
לפני כשלוש שנים הבן שלי היה איתי בבית במשך שנה וחצי כי אני לא עבדתי ובדיוק התחילה הקורונה. החלטנו שיהיה חכם יותר להשאיר אותו בבית כי הוא בכל מקרה לא התלהב מהגן, ואם הוא מבודד יחסית, הוא יכול לראות את הסבים שלו בלי לסכן אותם.
בגלל שאני אוטיסט בעצמי, לא שמתי לב לשום דבר חריג אצלו, כי התקשורת בינינו מצוינת.
רק לפני שנתיים, כשהוא חזר למסגרת בגן בגיל ארבע, קראו לנו והמליצו לקחת אותו לאבחון, כי התגובות שלו בגן הן לא מה שמצופה.
בקצרה, הוא אוטיסט.
רובם לא מתנהגים כמוהו
בעיר שלי יש שלושה גני תקשורת, שזה אומר מקסימום של עשרים ושבעה ילדים, כלומר אין באמת איך לעשות פילוח אוכלוסייה ולעשות התאמות בין הילדים.
התוצאה הייתה שהוא נכנס לגן שבו יש תשעה ילדים שרובם לא מתנהגים כמוהו.
לדוגמה, הוא מדבר בצורה מאוד ברורה בעברית וגם בספרדית והוא מבין אנגלית בצורה טובה.
הוא גם מאוד טוב עם מספרים ומתעסק איתם הרבה.
אני לא מנסה להאדיר אותו או חס וחלילה להוריד את הערך של כל ילד אחר, אבל להיות ילד מאוד וורבלי ועם אישיות חזקה בגן תקשורת זה מאוד בודד.
היה לו חבר אחד שם – עוד ילד דומה לו מאוד.
אבל רק אחד.
שמח שהיום נגמר
הוא לא יכול היה לדבר עם ילדים אחרים על נושאים שמעניינים אותו והוא צפה כל יום בתופעות שכולנו מכירים; חוסר שליטה בצרכים, צעקות ואלימות כלפי הצוות וגם כלפיו.
הוא היה חוזר כל יום הביתה בשמחה שהיום נגמר, ובבוקר היה עושה כל מה שאפשר כדי להישאר בבית.
הוא היה אומלל שם.
כמה וכמה פעמים הוא סיפר לי שקשה לו עם הרעש וקשה לו לשבת ברצף במפגשים בבוקר, אז הוא עושה בעיות ואפילו מרביץ כדי שייתנו לו לא להיות במפגשים.
מדובר בכ – 20 דקות שבהן צריך לשבת בשקט ולעשות מה שהגננת רוצה, ולא מה שהוא רוצה. יש שם שירים קבועים, שימוש בכלי נגינה על ידי שאר הילדים, והוא מרגיש מותקף מבחינה חושית.
אני מבין אותו כי הייתי בדיוק אותו דבר.
בפעמים היחידות שאפשרו לו לשבת מחוץ למעגל הוא החליט להשתתף מרחוק והביע עניין.
הצוות לא הקשיב לנו – – –
בגלל שזה משהו שחזר על עצמו באופן עקבי, ביקשנו שיאפשרו לו לשבת בצד ולהשתתף מתי שהוא רוצה, ולהבין שאם הם נכנסים אתו "ראש בראש" כולם יפסידו.
לצערנו, הצוות לא הקשיב לנו.
הוא היה אמור לצאת לשילוב בגן אחד, אבל בגלל שהוא היה תוקפני כלפי הצוות בכל פעם שהיו דורשים ממנו משהו שלא נראה לו סביר, והם גם לא ידעו לשים לו גבולות כמו שצריך, אמרו שהוא לא זכאי.
הם לא הבינו שהוא מתוסכל כי הוא לבד.
פגישה עם הפסיכיאטרית של הגן
במקום לשתף אתנו פעולה, החליטו לקרוא לפסיכיאטרית של הגן.
זו מישהי שאנחנו לא הכרנו, והיא ראתה אותו רק פעמים ספורות. היא הושיבה את אשתי ואותי והסבירה לנו שאנחנו צריכים לגרום לילד לציית ולכבד סמכות. ניסינו להסביר לה שזה לא הולך לקרות, כי את הסמכות שלנו הוא מקבל בצורה מעולה, אבל הצוות עושה טעויות בשיקול הדעת כשמתנהלים אתו.
לא משנה כמה ניסינו להסביר לה שלמרות שהיא חושבת שהבעיה היא אצלנו, כל הבעיות הן בגן.
הרי בבית אני נותן לו מבט אחד והוא יודע בדיוק איפה הקו בין מה שמקובל למה שכבר אסור.
אז למה בגן לא?
הסברתי לה שאני אוטיסט אז אני מבין אותו, וכאיש חינוך ומורה עם ניסיון, גם בחינוך מיוחד, יש לי מושג על מה אני מדבר. היא לא התייחסה למה שאמרתי ופסלה כל צורת הסתכלות שמתנגשת עם שלה, ואמרה לנו שאנחנו חייבים לשים לו גבולות ולגרום לו לציית.
הבנתי אז גם שהיא אדם עם כוח, ואם היא רוצה לעשות לנו בעיות, היא תעשה אותן, אם זה אומר ליצור קשר עם הרווחה או כל גוף אחד שיכול לגרום לנו לנזק.
אוסר כל מגע בינה לבין הילד שלי
כשיצאנו מהפגישה אמרתי לגננת "האשה הזו מסוכנת לא רק לבן שלי, אלא לכל הילדים, כי היא לא מבינה אוטיזם. אני אוסר על כל מגע בינה ובין הילד שלי".
הרי אצלה יש את הכוח לכתוב חוות דעת שאומרת שהילד מוזנח, או לא מקבל תמיכה בבית, או כל שטות אחרת, ולגרום לנו לנזק שלא יתואר, פשוט כי היא לא הבינה את המצב או לא הסכימה אתנו.
כשבועיים לאחר מכן הילד חזר מהגן ואמר לנו שבמקום להיות במפגש, לקחו אותו וסגרו אותו בחדר עם אחת הסייעות, והוא היה יכול רק לעמוד או לשבת, והיה אסור לו לשחק. הוא סיפר שזה קרה כמה פעמים.
באותו רגע נשברנו.
זו התעללות.
באופן מיידי דרשנו שתהיה לנו פגישה כדי לראות לאן מעבירים אותו.
להשאיר אותו באותו גן לא הייתה אפשרות. לא נסכים לזה.
אמרו לנו שהם מבינים ושהם יעשו את זה, אבל הזמינו אותנו כדי לדבר מול כל האחראיות על התחום של חינוך מיוחד בעיר, להגיד לנו בדיוק לאן מעבירים אותו ולהבין איפה היה הכשל במערכת.
בפועל זה לא קרה.
פגישה עם אחראית על המתי"א
בפועל מה שכן קרה זה שהגענו לפגישה עם מישהי אחת, האחראית על המתי"א באזור.
היא נקראה כדי להסביר לנו בדיוק למה אנחנו לא נקבל שום דבר ממה שביקשנו, ושאנחנו הורים איומים כי אנחנו רוצים להעביר את הילד למסגרת אחרת כשהוא כל כך שמח פה. הפגישה הזו היתה טעונה מאוד, ואשתי התחילה לצעוק ולבכות מתוך חוסר אונים, בגלל האטימות של המערכת.
איך יכול להיות שמשקרים לנו, מחליטים בשבילנו ומנסים להפיל עלינו את האשמה על דברים שקורים בתוך המסגרת שלהם, כשבבית יש לנו ילד רגוע וחייכן, שברור לו המקום שלו?
אני ניסיתי לתקן את המצב ולהיות דיפלומטי.
בסוף הפגישה נאמר לנו שאם אנחנו רוצים להעביר אותו, אנחנו צריכים לחתום על העברה, ורק אז נוכל לדעת לאן יעבירו אותו, אבל גם הבטיחו שזה לא יהיה לגן שביקשנו.
אמרו שאנחנו לא מבינים שום דבר והשיקולים שלנו הם לא טובת הילד.
עוד חודש וחצי עד סוף השנה
בסופו של דבר דיברתי אישית עם הגננת והסברתי לה שהכי הגיוני להשאיר אותו שם, כי יש עוד חודש וחצי עד סוף השנה ואני לא יכול להשאיר אותו בבית לתקופה הזו, וקבענו כללים מסוימים, שנמצאים בין מה שאני חושב שנכון למה שהיא חושבת שנכון. היו עוד המון קשיים שהגן יצר, אבל כבר עכשיו הטור הזה ארוך מדי.
בשנה הבאה הוא נכנס למערכת אחרת, שבה אין כיתת תקשורת אבל יש כיתות קטנות ומערכת שיעורים אישית לכל ילד. הוא ישב עם המורה וביחד הם יבחרו את תחומי העניין שלו, והוא יקבל כלים ללמידה עצמאית.
אני לא צופה קשיים כמו אלו שהיו עד עכשיו, פשוט כי הוא לא יהיה בתוך המערכת הזו שוב.
עכשיו הוא כבר כחודש בבית, במהלך החופש, וההתנהגות שלו היא מופתית. הוא יותר עצמאי, יותר רגוע ויש לו יותר פנאי רגשי להיות עם ילדים אחרים, מתוך בחירה.
נראה לי שהמסר שאני מנסה להעביר הוא לא לראות את הילדים שלנו כבעיה, ולא לקבל את הסמכות של אנשי חינוך בצורה עיוורת.
אני יודע מי הילד שלי.
אני מודע למה הקשיים שלו, מה החוזקות שלו ומה הוא צריך ממני.
ההתנהגות שלו בשבועות האחרונים רק מראה לי את זה יותר.
