ברוכים הבאים לאתר החדש של הסרגל​
הסרגל - מיישרים קו עם הרצף
הקודם
הבא

צפירות, יום הזיכרון ומחירים בחיים | רונית מידן

צפירות, יום הזיכרון ומחירים בחיים | רונית מידן

שיתוף ב email
שיתוף במייל
שיתוף ב whatsapp
שיתוף בווטסאפ
שיתוף ב print
הדפסה
ילדים מיוחדים רבים חווים את החיים בעוצמות אחרות.

החושים שלהם מאוד חדים ולרוב רגישים יתר על המידה, וחוויות אשר חולפות על פני רובינו מבלי שאפילו שמנו לב אליהן או הקדשנו להן רגע של התייחסות,

אצל ילדים מיוחדים יכולות לגרור התקף חרדה או התקף זעם ולערער אותם בצורה קיצונית.

דוגמה קטנה לכך היא מה שעינב בנינו חווה כשיש לו יותר מאופציה אחת, עליה הוא צריך לקבל החלטה, ואין לו שום יכולת לעשות זאת.

אם יעמוד מול מקרר עמוס גלידות או מעדנים, הוא בחיים לא יצליח לבחור מה לקחת, הוא פשוט רואה את הכול ולא זו בלבד, אלא שרוצה את הכול בו זמנית.

המוח שלו הופך מוצף ומבולבל ואז במקום לקבל החלטה, הוא יוצא לגמרי מאיזון ומתחיל להשתולל.

סיבוב בקניון או במקומות הומי אדם ועמוס בגירויים הופך אחרי דקות בודדות לסיוט, ואנחנו נאלצים פעם אחר פעם לחזור הביתה עוד לפני שהתחלנו.

האם הכנה לאירוע יכולה להפחית את ההצפה החושית?

בתקופה שמיד לאחר פסח, מוחו של עינב כבר עסוק בימי הזיכרון הקרבים.

יום השואה ויום הזיכרון. לפעמים זה מעצם המראות והסרטים אליהם הוא נחשף והוא לא יודע כיצד לעבדן.

(גם כשאנחנו מנסים למנן את זה ולהמעיט בחשיפה ככל האפשר) וגם, ולרוב זה מה שמלחיץ אותו יותר, הן הצפירות.

נכון, אצל כולנו הצפירה יוצרת מדקרה בלב, בעיקר כשהסיבות לקיומה טבועות בכל אחד מאתנו. כיהודים וכישראלים עמוק בלב, אבל עינב פשוט לא מסוגל להתמודד עם העוצמות של הצפירה.

כשהיה קטן יותר היה מכסה את אוזניו חזק ורץ לחפש מחסה, בוכה ומבוהל.

משגדל אפשרנו לו לשים אוזניות אטומות לרעש על אוזניו כדי לווסת את העוצמה.

ועדיין, מיום למחרת הפסח הוא מתחיל בשאלות בלתי פוסקות בלופים אין סופיים…אימא, מתי יום השואה? מתי תהיה צפירה? כמה זמן הצפירה? יש גם בערב וגם בבוקר או רק בבוקר? מה יהיה אם לא אצליח לשמוע את הצפירה? כמה זמן אחרי יום השואה מגיע יום הזיכרון? למה ביום הזיכרון יש שתי צפירות וביום השואה אחת? האם נשמע את הצפירה דרך מערכת הכריזה שבה אנחנו שומעים כל פעם "צבע אדום"? זה חזק אותו דבר או פחות….וכך זה ממשיך לעוד ועוד שאלות…יום אחרי יום אחרי יום, עד ליום הזיכרון עצמו.

ומן הסתם, תקופה כזו מעלה מיד את רף החרדה שלו וכתוצאה מכך את רף הצעקות בבית.

אז הוא צועק. תמיד. כל הזמן. בכל סיטואציה. הוא כאילו שכח איך מדברים. כל ההתנהלות שלו היא דרך צעקות. 99% מהזמן הוא צועק ובתקופה שהוא לחוץ, כמו עכשיו, הוא צועק אפילו יותר.

שואלים אותו משהו הוא עונה בצעקות, הוא רוצה משהו הוא צועק, הוא מבקש משהו – הוא צועק, משהו מציק לו – הוא צועק

בימים רגישים כמו היום (יום השואה), על כל מורכבותו הוא בהתקף צעקות כבר מ5:00 בבוקר. אי אפשר להגיד לו כלום!!!

אי אפשר לשאול, לענות, להגיב, להתייחס. הוא אסופת כעסים ועצבים ומה שמוביל אותה זו החרדה מהצפירה המתקרבת.

לא חשוב שזה משהו שהוא חי אותו כבר 15 שנה ברצף. כל זה לא משנה ולא מפחית מעוצמת החרדה וברור לנו בימים שכאלה אנחנו צריכים להיות הרבה יותר רגישים כלפיו ולהכיל את חרדותיו.

הקושי הגדול בתור הורים זה להכיל את התפרצויות הזעם

הורים "מיוחדים" רבים שאני פוגשת משתפים אותי בקושי שלהם להכיל את התפרצויות הזעם של ילדיהם ולפעמים הם מוצאים עצמם עושים הכל למען ילדם, לפעמים עוד לפני שבכלל פצה את פיו, ורק שלא יצעק. קשה להם מאוד לשמוע את הילד צועק והם רק רוצים שקט!

.אני לא. ממש לא

לא כי אני לא יכולה לעשות למענו הכל, או כי אני אימא נוראית, נהפוך הוא! מהחלטה ברורה שלי שככל שאעשה למענו יותר כך אני עושה למענו פחות! כלומר אני משאירה אותו נזקק, תלותי, נכה.

ואני מוכנה לשלם את כל המחירים שיהיו (ויש הרבה כאלה) מהעובדה שאני לא נענית לדרישותיו 24 שעות ביממה,

כולל להישאר בבית ברגע האחרון כי לא נצליח לצאת בגלל התקף זעם.

כולל לבטל תכניות ברגע האחרון, כולל ויכוח עם בעלי שלרוב "רך" יותר ממני בהיבט הזה.

למה לא לוותר וליהנות מהשקט?

כי בתוכי אני יודעת שרק ככה הוא לומד את החיים האמתיים ורק ככה נוכל להכין אותו ליום שאחריי, כשיצא לחיים עצמאיים ולא יהיה מי שילך אחריו ויארגן אותו 24/7 וההרגל הזה של לצעוק כדי "לקבל שירות" לא רק שלא ישרת אותו יותר, אלא אף ירחיק אותו מהסביבה ויקשה עליו.

ומה עם עינב אתם שואלים? הוא לרוב מזהה את הפוטנציאל הטמון בפעירת הסדק בחומה הבצורה בין שני הוריו ועל זה הוא עובד השכם והערב.

אז בנימה אופטימית זו אאחל ימים שקטים וטובים (ובתקווה שגם לנו)

#יום_בחיי_אוטיסט

ואגב,

בפעם הבאה שאתם נתקלים בילד שבמקום לעמוד בשקט בזמן הצפירה, מתחיל לברוח, לצעוק, להשתולל או לאטום חזק את האוזניים.

תבינו שזה ילד שיש לו קושי, שלא מסוגל להתמודד עם העוצמות ולאו דווקא כזה שרוצה להפריע לטקס….

 

 

 

 

 

 

שיתוף כתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print

תגובה אחת

  1. מדהים!! בחיים לא שמעתי על הצפירה מנקודת מבטם של הילד ה"מיוחד" או הוריו… מרתק להבין וגם עוזר להכיל כשנפגשים ברגע האמת..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות אחרונות

הרשמה לניוזלטר שלנו

לקבלת המגזין החודשי של הסרגל ישירות למייל והצטרפות לעדכונים והטבות:

כתבות אחרונות
דילוג לתוכן