שאלה:
מיכל יקרה, אשמח לעצתך.
בני יענקי בן 7.5 על הרצף בתפקוד נמוך.
בעבר סבל מאד מחוסר ויסות תחושתי והיה חייב מגע עמוק בכל מני מצבים. כיום מצבו טוב יותר, בעיקר הודות לנטילת כדור שעוזרת לו מאד, אך עדיין קיים קושי שמתבטא בעיקר כאשר הוא פוגש מישהו קטן ממנו. זה קורה בחדר מדרגות, בגינה, במפגש משפחתי וכדומה.
הוא דוחף ילדים, מפיל אותם על הרצפה ומחייך. לפעמים הוא חוזר לדחוף את אותו הילד אפילו כמה פעמים באותו מפגש עד שהילד יבכה.
בכל סיטואציה כזו אני יושבת דרוכה, בהיכון לקפוץ בכל רגע שלא ידחוף אף אחד…
אני מתקשה להתמודד עם זה מול אנשים שסביבי, בעיקר מול ההורים של הילד שהופל ע"י הבן שלי. אני מרגישה שגם הדודים מרחיקים ממנו את הילדים שלהם ויוצרים חיץ בין יענקי לבינם – כדי שלא יגע בהם ולא ידחוף אותם.
אני ממש מתלבטת לפני כל מפגש – האם ללכת או לא? ההתלבטות שלי היא בעיקר מכיוון שיש עוד אחים גדולים שמאד אוהבים את המפגשים עם בני הדודים וחבל לי שיפסידו.
כך קורה שאני הולכת אך מאד לא נהנית. כל הזמן דרוכה וגם פגועה מהיחס של הדודים.
אשמח לשמוע מה לדעתך אפשר לעשות בעניין הדחיפות, וכן לגבי עצם ההשתתפות במפגשים המשפחתיים?
תודה מראש!
שירה
תשובה:
שירה יקרה!
את מתארת מצב לא פשוט, זו התמודדות מורכבת.
ציינת שליענקי יש בעיה בוויסות התחושתי ושהוא סובל מתת תחושתיות – הוא זקוק למגע עמוק כדי לחוש באמת. שמחתי לקרוא שחל שיפור בתחום הזה ומאחלת לך שגם הדחיפות ייפסקו.
ילדים בתפקוד נמוך מתקשים על פי רוב להביע את עצמם בצורה מילולית וכן מתקשים להביע את הרגשות שלהם בצורה שרוב בני גילם מביעים, לכן יתכן שהדחיפות הן בעצם הדרך של יענקי להגיד שלום או להביע רגש של שמחה והתרגשות.
כמובן שיש להסביר לו שזו לא הדרך ובעיקר ללמד אותו איך מגיבים כשפוגשים ילד אחר ומה כן נכון לעשות.
המצב שבו הילד שלך דוחף ילד אחר באופן סתמי בוודאי מעמיד אותך במצב מביך ולא נעים. כל אמא במצב כזה מגיבה בדרך שמתאימה לה. יש אימהות שאומרות סליחה בשם הילד וממהרות להסתלק מהמקום. אימהות אחרות מסבירות בכמה מילים שהילד שלהן הוא מיוחד ולכן מתנהג כך והן מתנצלות. אין כאן תגובה נכונה או לא, אלא תגובה מתאימה לאימא ולסיטואציה הספציפית.
לגבי המפגשים המשפחתיים, ציינת שאת יושבת דרוכה וכן שאת נפגעת מכך שהדודים מרחיקים את ילדיהם, דבר שפוגע בך.
אני מזמינה אותך להכיר משפט מדהים ששמעתי ממספר מקורות, משפט משנה חיים ממש:
"אף אחד לא נגדך אלא כל אחד בעד עצמו"
אני בטוחה שאם תסתכלי על המפגשים הללו מ"מבט על" ולא מתוך העיניים שלך, תוכלי להבחין בכך שהדודים בסך הכול מגנים על הילדים שלהם מפני דחיפות… אין להם שום ענין אישי נגדך או נגד יענקי. זה צעד מתבקש שהורים יעשו כדי שהילדים שלהם לא ייפגעו. אין ספק שכואבת לנו העובדה שהילד שלנו גורם כאב לילדים אחרים, אבל תקבלי פרופורציה ומבט חדש כשתביני את המקום שלהם, יהיה לך קל יותר להכיל את התגובה שלהם וממילא לחוש פחות פגועה.
לגבי הישיבה הדרוכה במשך האירוע – יתכן וכדאי לשקול מדי פעם להשאיר את יענקי בבית עם בייביסיטר, כדי שתוכלי לשבת ברוגע וליהנות עם שאר ילדייך ומשפחתך, לחילופין להביא איתך בייביסיטר שתשמור עליו בזמן המפגש.
אני מאחלת לך הרבה כוחות לגדל את יענקי בסבלנות ובשמחה, תלכי עם הלב שלך ותעשי מה שמתאים לך ולמשפחתך. את אמא שלו יוניחנת ברגישות המיוחדת כלפיו. חשוב שנזכור שתמיד יהיו הקולות מבחוץ שיעירו ויבקרו, אך עליהם אין לנו שליטה. ביכולת שלנו לשלוט ולעבוד על הקולות הפנימיים שבתוכנו ולהתחזק באמונה בעצמנו ובכוחות שה' נתן לנו.
אשמח שתשתפי אותי בתובנות שעלו לך מתוך התשובה וכן אם יש משהו שתרצי עליו הסבר נוסף.
לגבי היחסים עם הסביבה ובני המשפחה – זה אכן נושא שמעסיק אימהות רבות.
אני מזמינה אותך לתהליך של מספר שיחות בו נוכל לעבוד יחד על העניין, כך שבע"ה תוכלי להרגיש בטחון ממקום פנימי ושלם מול תגובות הסביבה והמשפחה.
בברכה
מיכל פקטור
2 תגובות
כמו תמיד מיכל נדירה,תענוג לקרוא את התשובות שלך!הניתוח וההבנה,הדיוק עד לפרטים הקטנים. את נכס לעולם!ולאימהות לילדים על הרצף בפרט!! תצליחי אהובה!
מזדהה,
תשובה מקיפה וכ"כ תומכת, הייתי ממליצה לחשוב שוב על האיזון הסנסורי,
אם אתם כן רוצים להביא אותו אולי אפשר לתת לו פעילות מווסתת, לפני או תוך כדי.
ועוד דבר,
למרות התפקוד הנמוך להסביר לו חזותית מה הולך להיות ומה עושים בכל מצב.